קבוצת היצירה 8788 התאחדה מחדש לאחר 28 שנים

הכל התחיל במאבק שניהלנו בהנהלת בית הספר לקולנוע "בית צבי " שבר"ג. בעקבות אי סדרים כספיים, יצא המחזור למאבק בהנהלה שבסופו, נסגרה מגמת הקולנוע בבית צבי ונפתח בית הספר לקולנוע "סם שפיגל" בירושלים.

המאבק איחד בנינו ומאז, עשינו כמה דברים ביחד ובעיקר בתחום איכות הסביבה והצדק החברתי

לפני תקופה קצרה התאחדנו מחדש בפגישת מחזור ושני פרויקטים משותפים כבר יצאו לדרך "פרפטום מובילה" בתחום החינוך ו"ירוק חיוור" שהוא סרט דוקומנטרי על פרויקט לאיכות סביבה ואומנות שהרמנו ביחד בשנת 2002. מלאי מרץ לקראת הפרויקטים המשותפים הבאים ומבקשים שתאחלו לנו הצלחה

תיזה:

ז'אנר חדש - אמנות תיאורטית (על משקל פיזיקה תיאורטית),

החוליה השלישית המתגלה, במשולש היחסים שבין האמנות הקלאסית לאומנות התעשייתית והאופן שבו האומנות מוצאת את מקומה כגורם מניע בתהליכים מכוננים שהאנושות עומדת לפתחם .

במשפט: כמו בפיזיקה, השפה האומנותית הפנימית, שורש התנועה הצומחת שבה, מחפשת את האופן למחקר באמצעות מודלים מתמטיים (מופשטים) במציאות של המתנה להתפתחות הטכנולוגית ההנדסית, על מנת שהמודלים התיאורטיים יוכלו להיות מוכחים

במילים אחרות :

הז'אנר החדש באומנות, משחזר את התקופה שהמחקר הפיזיקלי, התבסס על מחקר תיאורטי, באמצעות מודולציה מתמטית, מכוון שהיכולת הטכנולוגית ההנדסית, עדיין לא הדביקה את הפער באמצעות מכשור מדידה מתקדם מספיק.

הנמשל – האומנות התיאורטית מתוך ניסיון לחקור ולהגדיר את שורש היצירתיות, את ההגדרה הנוסחתית שלה, את הכח המלכד בין החלקים המרכיבים אותה (ז'אנר, טכנולוגיה, חומרים, זרמים, טרנדים, מסחור וכו') שמבדילים אותם אסתטית וחווייתית מההגדרה והיישום היום יומי , את החיישנים האנושיים המסוגלים לחוש ולהגדיר יצירתיות ואומנות על פני קיום "מעשי" פרקטי ומתוך ניסיון לחקור שלא באמצעות הז'אנרים הידועים באמנות העכשווית וזאת שהיא תולדה של שפות אומנותיות ידועות ומוכרות, מסמנת את היעד ומחסירה את הביצוע באמצעות פיתוח מודלים תיאורטיים עד להתפתחות הטכניקה המעשית שתדביק את האתגר התיאורטי שהונח לפתחה.

ה"שפה" או הכתב של האמנות

השפה הפנימית שלה, שהתחילה כהתנסות חווייתית מעשית אילומינאטיבית (ציורים על קירות המערה)

התפתחה במקביל להתפתחות הכתב

ובהרבה מקרים, הייתה מעין מכשיר להעברת מסרים ואידאות שהכתב נכשל בהן , לרוב בגלל נחשלות אצל מרבית האנושות והיכולת המוגבלת לשלוט בתחביר ובכללי הדקדוק והעובדה שהשליטה בקריאה ובכתיבה היתה נחלתם של מעטים

הציורים והפסלים שמשו תחליף לאות הכתובה ועשו את הרושם הנכון על המון העם, בעיקר בשל הניתוק שבין השפה האומנותית, שהיוצרים היו מחויבים לה, לבין החוויה שהותירה היצירה, במנותק מהשפה האומנותית, אצל אלה שלא שלטו בה.

במילים אחרות:

הכתב:

החיסרון - רק באמצעות השליטה בשפה הפנימית ובכללי התחביר והדקדוק, התאפשרה החוויה וקליטת המסר. היתרון – מהרגע שכללי התחביר הושגו, ניתן חופש ומנעד הבנה והכלה של המסר שהועבר באמצעות הכתב והתאפשרה הרחבה מושגית של המסר הבסיסי במנעד שבין מעביר המסר לבין המקבל אותו.

אומנות קלאסית (פלסטית):

החיסרון – המידע (באופן יחסי לכתב) "סובל" מהאופן שהמסר מתקבל באופן סביל ע"י הצופה המקבל. היוצר, מעבד את המושג, החוויה, הרגש, ההתרשמות מהמציאות ויוצר את הפרשנות הבלעדית עליה, בדו שיח שבין האמן לצופה. אומנם מותיר מרווח פרשנות מסוימת ...

היתרון - מרווח פרשנות ואפשרות לחוויה מופשטת, משוחררת מכבלי כללי השפה הפנימית, שמתקיימת רק בחוסר ידיעת ומודעות לשפה האומנותית שהשתמש בה היוצר. הפרשנות החופשית, במקרה הציור, או כל סוג אחר של יצירתיות אומנותית, יכולה להתקיים בחוסר המודעות והשליטה בשפה האומנותית וזמינה לכן, גם להדיוטות.

היתרון הנוסף - החוויה שאינה תלויה בשליטה על השפה הפנימית מאפשרת העברת מסרים והגדרות שפה, שעדיין לא הגיעו לבשלות הגדרה וביצוע מעשי ולפיכך מקיימות איזו מגמה הפוכה למגבלה של השפה האומנותית הנוכחית ביכולת להגדיר מציאות יצירתית.

האומנות מטריאליסטית:

היום, האומנות בשירות מכונת הכסף

הפכה את הניסוי והטעייה בצבעים ובאבנים שהיו לאמנים הפלסטיים הקדמונים, למדע מדויק

שמעורר את הגירוי הרגשי ומניע לפעולה (לקנות)

אני קורא לזה "אומנות מטריאליסטית" על משקל פסיכולוגיה מטריאליסטית

או בעברית - תועלתנות (מגויסת)

מעצם האופי התועלתני של האומנות הזאת, שאחוזה לגמרי בשליטה של החומר

היא לא רואה ממטר, כל זרם באומנות שיכול לערער את בסיס השליטה שיושבת עליה

המילארדים שזורמים לתעשיית השיווק והפרסום

הם הסיבה העיקרית לדיכוי כל מחקר, מופשט, אמיץ וחסר עכבות

בשפה האומנותית

בנוסף

ההצלחה האדירה שיש בתחום המסחר באומנות הקלאסית והמודרנית

יצירות שנמכרות במאות מיליונים (דוגמת גוגן שנמכר בשבוע שעבר ב 300 מיליון $)

היא גם בעוכרי המחקר התאורטי באמנות, מכוון שמקבעת דפוסים של הצלחה

שנמדדת בסכומי עתק של כסף

אמן מוכשר שרוצה להרוויח ולהתקיים מהיצירה, גם אם יש בו יכולת לפריצת דרך מחקרית בעבודה שלו

בעבודת היצירה שלו

במקורות שמבקש לינוק מהם את ההשראה והחזון ביצירה

יעדיף, גם אם לא מתכוון במודע

לשים את הדם והזיעה, במקום שממנו מגיע הכסף הגדול.

אבל ...

אין קיום, לאומנות

או אין התחדשות של האומנות

(ואם אין התחדשות ותנועה, בכל דבר שבעולמנו הדארווניסטי)

זאת המטריאליסטית

וזאת הפלסטית המסחרית

וגם זו שהיא לכאורה דטרמיניסטית

מבלי האומנות שאינה תלויה בזמן, במקום ובתנועה

האומנות שמבקשת את השלמת הפער שבין היכולת המודולית (מודלים תיאורטיים)

לבין היכולת הטכנולוגית

(בעיקר בתחום תשתיות תקשורת ההמונים, כבלים, לווין, פסים ואפילו סוג האלקטרוניקה שעוברת בחוטים)

דוגמה פשוטה:

אתה יכול לצייר בצבעי מים על נייר סופג, או על קאנבס עם צבעי שמן

וה"טכנולוגיה" הזאת משפיעה באופן מובהק על הרעיון המופשט שאתה מנסה להעביר בנושא הציור

התשתית הטכנולוגית משעבדת את הרוח האידאית שמפעמת ביצירה

דוגמה נוספת:

הפרדת הצבעים שהייתה בטכנולוגיה של הפילם בקולנוע, יחד עם אווירת אולמות הקולנוע הגדולים

הייתה חלק בלתי נפרד, וסוד הכוח של המדיה הקולנועית

והעידן הדיגיטאלי עדיין סובל מנחיתות לעומת היכולת הפילמאית הזאת

ולמרות מערכות מחשוב ותוכנות של אנימציה ותלת מימד

יש תמיד עדיפות לתשתית הקודמת, בעוצמה שהיא מסוגלת להעביר את המסר לציבור גדול

ויש עוד דוגמאות הרבה

אבל מה המסר הפנימי של האומנות ?

באיזה מגרש משחקים היא משחקת באמת ?

על זה רק ז'אנר חדש, מבוסס מודלים תיאורטיים, יכול לענות, מכוון שהוא משוחרר מהמגבלה

הטכנולוגית, ההנדסית

מחקר תיאורטי

יצירה תיאורטית